<h1>מרדכי שבת סימנים רל"ז—רל"ח</h1>
<h2>דף סו.</h2>
[שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כו'. מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה, מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן, והוא הדין לא ישתה, ולא תאכל ולא תשתה לא תנן. וטעמא שיצרו של (אדם) [איש] גדול ומהרהר אחר שתייתה. וכתב ה"ר שמואל מבונבערק דאם מריקין כוס ששתתה בו לתוך כוס אחר, מותר לשתות אחריה, וכן אם שתתה מקנקן יריקנו לתוך כוס וישתה. ודוקא בפניו אסור, דומיא דהצעה המטה דפרק אע"פ [כתובות ס"א ע"א]. אף נדה (היא בבגדה והוא בבגדו) [הוא בבגדו והיא בבגדה] אסור. כתוב בספר המצות [ובסה"ת] שאסור לבעל לאכול על שולחן שאשתו נדה אוכלת, אלא אם כן יש שינוי, או ישים ככר לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה לעשות היכרא, דהא מייתי עלה תלמודא מילתא דרשב"ג פרק כל הבשר [חולין ק"ז ע"א] אוכלים שני אכסנאין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה, ואיתה עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה אסור, [משום] [היכא] דליכא שנוי אע"ג דאיכא דיעות. ובספר צפנת פענח כתב בשם רש"י שאסור לישב על כסא ארוך אשר אשתו נדה יושבת עליו. וחכמי נרבורנה אוסרין לנדה לאכול בשלחן של בעלה, ודרשינן אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. והכי איתא בשאילתות דרב אחאי אשה נדה אסורה למיכל על פתורה דבעלה, כדתנן [שבת שם] לא יאכל הזב עם הזבה. אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. רש"י היה נזהר מלהושיט ידו לידה שום דבר. וקצת משמע כן בפרק אע"פ [כתובות שם] אביי הוה מנח ליה אבי סדיא, רבא הוה מנח ליה אשרשיפא. ור"י פירש היינו דוקא הושטת כוס יין, שהוא דבר חיבה, אבל (המחמיר) [לא מים. והמחמיר] תע"ב. בימי ליבוניך מהו אצלך. אומר ר"ת מה שהקיל החסיד בימי ליבונה יותר מבימי נדותה, לפי שהיו רגילין לטבול אחר ז' ימי נדות משום טבילה בזמנה, ואח"כ סופרת ז' נקיים משום חומרא בעלמא, ולכך היה מיקל בהם. אבל עכשיו שאינן טובלות בינתים אסורות מיום הראיה עד שתטבול, ואין לחלק כלל בין ימי נדות לימי ליבון. והר"ם כתב דצריך ליזהר דאם יש שתי מטות ורגלי האחת נוגעת בחברתה, שלא ישכב הוא באחת ואשתו נדה באחרת, אם לא ישימו הפסק בינתים.
